האוגרים הם יונקים המשתייכים לסדרת המכרסמים, המונה למעלה מ-500 מינים. הם ניכרים בעיקר במבנה השיניים הטוחנות העליונות המעוטרות בשתי שורות של גבשושיות. הניבים שלהם גדלים כל הזמן, וחשוב למנוע גדילת יתר שלהם.

משפחת האוגרים נחלקת לקבוצות:
הראשונה בעלת זנב קצרצר, גוף מסורבל וכיסי לחיים גדולים,
השניה בעלת זנב ארוך ושעיר, וחסרי כיסי לחיים.
אוגר זהוב/סורי- Mesocricetus auratus.

רקע כללי: האוגר הזהוב הוא חיית המחמד הידועה והנפוצה ביותר מכל המכרסמים, משמש גם כחיית מעבדה. בגלל קלות הטיפול שבו, הוא אידיאלי כבעל חיים ראשון. מקום גידולו אינו תופס מקום רב, ביותו קל ומהיר, הוא אינו זקוק לטיולי צרכים ומחלותיו לא מדבקות לבני אדם. למרות שאובדנו יכול להיות טרגי למגדלים רבים, חייו הקצרים (כשנתיים-שלוש) מאפשרים לנו תקופת הכרות לא מחייבת, יחסית. החסרון העיקרי שלו מתבטא בנטייתו לנשוך בעת מצוקה. את שמו קיבל הודות לשקי הלחיים המתרחבים שלו, אשר לרוב משמשים לנשיאת מזון והעברתו ל''מקום מבטחים'', אך יכולים להכיל גם שגר גורים שלם, פעולה שעלולה להסתיים בחנק או בעריפת ראשיהם, אך מקורה ביצר אמהי חזק ומגונן. בטבע חי האוגר במחילות, בהן הוא מאכסן את מזונו וישן.

השינה מתבצעת ביום, ובלילה הקריר יותר הוא תר אחר מזון. חוש ראייתו חלש מאוד, אך חושי הריח והשמיעה שלו מצוינים. בגלל הרס סביבתם הטבעית ומיקומם בתחתית שרשרת המזון, האוגרים בטבע נמצאים בסכנת הכחדה. בעולם כולו קיימים עשרות מיני אוגרים. הנפוצים ביותר הם סורי-זהוב, סיבירי מלבין וסיבירי קמפבל. קיימים מינים נוספים פחות ידועים, כגון סיני, רוברובסקי, רומני, טורקי, סיני-מפוספס, מונגולי, טיבטי, ארמני, דמוי-עכבר ועוד. קיימים מיני מכרסמים נוספים, הנקראים אוגרים, אולם אינם שייכים למשפחת האוגרים.

היסטוריה: על האוגר הסורי הזהוב נכתב לראשונה בכתביו של אלכסנדר ראסל, חוקר שתעד את ביקורו בסוריה באמצע המאה ה-18 לצורך חקירת מגיפה מקומית. אולם רק ב-1839 ג'ורג' רוברט ווטרהאוס, אוצר המרכז הזאולוגי בלונדון, הכריז על גילוי זן חדש - ''אוגר זהוב''. הזן החדש היה ''רדום'' בתודעת בני-האדם, עד התפנית הישראלית. שאול אלדר, מומחה בתורת הטפילים מהאוניברסיטה הישראלית בירושלים, היה זקוק לאוגרים לניסוי. האוגר הסיני היה מתאים, אולם ריבויו קשה ולא היה ניתן לסמוך על משלוחים מסין. אלדר פנה לזאולוג ישראל אהרוני, מעברת שמות החיות. בזכות הסיוע שהגיש אהרוני לצורך הרחבת אוסף הפרפרים של הסולטן התורכי, התאפשר לו לטייל בחופשיות במזרח התיכון, שהיה אז תחת שליטת האימפריה העותומנית. ב-1930 הגיעו אלדר ואהרוני לעיר חלב בסוריה, ופנו לשיח' מקומי בבקשת עזרה. לבסוף הצליחו למצוא אמא אוגרת עם 11 גוריה. האם, כנראה, נכנסה ללחץ, וערפה לאחד הגורים את הראש. במטרה להציל את יתר הגורים, נאלץ הצוות להרוג את האם. משבגרו, נמסרו הגורים לחן בן-מנחם, המייסד וראש האוניברסיטה העברית, ששיכנם בכלוב בעל רצפת עץ. בבוקר שלמחרת נותרו בכלוב 4 אוגרים בלבד (השאר חמקו דרך חור, שכרסמו ברצפת הכלוב). למרות רצף הטרגדיות, אוגרים אלו הצליחו להתרבות, ובתום השנה הראשונה מנתה אוכלוסייתם 150 אוגרים (יש הטוענים שמספרם הגיע ל-365). יחד עם 3 נקבות, שלכד אהרוני באפריל 1930, ו-12 אוגרים, שלכד אמריקאי בשם מיכאל ר. מרפי, היו אלה אבות כל האוגרים הסורים הזהובים המבויתים בעולם. כיום חי האוגר בעיקר בסוריה, בסביבת ארם צובא – חומס. בארץ מגדלים אותו כחיית מחמד.

מראה חיצוני ומאפיינים: שמו של האוגר בא לו משום אגירת המזון בכיסי הלחיים הגדולים, המאפשרת העברת מזון בכמות גדולה למחילתו ובכך גם חסכון באנרגיה. את מנות המזון מוציא הוא מפיו בכך שלוחץ הוא בכפות רגליו הקדמיות על הלחיים. גופו הגלילי מכוסה פרווה סמיכה ורכה בצבע זהוב עם כתמים בגווני החום, צהוב ולבן. צדו התחתון של הגוף לרוב בהיר. חרטומו מאורך ומחודד, ובקצהו זיפי שיער, המשמשים כאברי חשה. בפיו זוג שיניים חותכות גדולות בכל לסת אשר צומחות ללא הפסקה ומשמשות לחיתוך המזון אשר השיניים הטוחנות כותשות. שיני הלסת העליונה מושחזות בשיניים המקבילות בלסת התחתונה ואם נפגעת שן, צומחת השן המקבילה לה צמיחת יתר. הרגליים קצרות ובקצותיהן ציפורניים חזקות קהות. הרגליים הקדמיות משמשות לאחיזה המזון והגשתו לפה, וכן לנבירה באדמה בכדי לחפש זרעים. בגחון הנקבה ישנם 4 זוגות של פטמות.

טיפול: הטיפול היומיומי באוגר כולל בעיקר נתינת מזון ודאגה לזמינות מים טריים. הברשות דורשים רק אוגרים ארוכי פרווה, וגם זאת רק לעיתים רחוקות. אסור לרחוץ את האוגר, שכן זרם המים יסיר את שמני הגוף והפרווה, ויהפוך אותו חשוף יותר למחלות. עיקר הטיפול הוא בניקוי הכלוב, שמומלץ לעשותו מדי שבוע, תלוי בגודל הכלוב ובמספר המתגוררים בו. בעת ניקוי הכלוב, מומלץ לבדוק את האוגר: שמן מדי, רזה מדי (מרגישים את הצלעות), השיניים וכן הלאה. יש לשים לב לגללים: רכים מצביעים על שלשול, מחסור מצביע על עצירות.
מגורים: ההוצאה הגדולה ביותר בגידול אוגר היא הכלוב שלו. הוצאה זו היא חד פעמית, ומומלץ לא לחסוך. מקום זה אמור לספק את כל צרכיו לכל חייו, כולל הפעילות הגופנית. בטבע, אגב, האוגר יכול לעבור כ-13 קילומטרים מדי לילה בחיפוש אחר מזון. בכל חנות לציוד לחיות מחמד ניתן למצוא כלובים מספקים בהחלט, לרוב עשויים רצפת פלסטיק וחלק עליון מרשת מתכת, אך ניתן גם ולבנות. חשוב לזכור את יכולות הכרסום בעת בחירת או בניית הכלוב, וחומרים כעץ או פלסטיק רך לא באים בחשבון ברשימת המרכיבים. גודלו המינימלי של כלוב לאוגר סורי (בודד) צריך להיות 30X25X40, וחשוב שיהיה סגור מכל צדדיו. כלוב של אוגר סיבירי צריך להיות מזכוכית או פלסטיק, אחרת יש לוודא שהרווחים בין הסורגים לא יעלו על חצי ס''מ. את רצפת הכלוב מומלץ לרפד בקש, נסורת (לא מארז, אורן או עצים ''רכים'' אחרים) או פלטים אחרים, המתאימים כחומר מצע למכרסמים קטנים ואינם ריחניים. את חומר המצע יש להחליף מדי פעם. מתחת לחומר המצע ניתן להניח דפים סופגים (לא עיתון). את הכלוב יש לאבזר בחומר קינון, כגון נייר רך (נייר מגבת, טואלט), בביתן לשינה ולמחבוא ובגלגל אימונים. מומלץ שכלי המים יהיה בקבוק עם טפטפת. כלי האוכל אינו חיוני, והאוגר ישמח באותה מידה ללקט את מזונו מהקרקע. אבזור אפשרי נוסף יכול לכלול תעלות, קוביות ויטמינים, עץ כרסום לשחיקת השיניים, גלילי נייר טואלט ועוד מספר עזרים, שניתן למצוא בחנויות לחיות מחמד. את הכלוב יש למקם במקום ללא קרני אור ישירות, רחוק מרוח פרצים ובחדר עם טמפרטורה קבועה, רחוק ממקור חימום או מחיות אחרות, היכולות לפגוע בו. אוגרים סורים מומלץ להחזיק אחד בכלוב, מאחר ומעל גיל 8-10 שבועות יתחילו לריב. סיבירים ניתן לאכלס כמה יחד. רצוי שהאוגרים יכירו אחד את השני בגיל צעיר, ומומלץ אף לקחת גורים מאותו שגר או קומונה. יתכנו ריבים קטנים בעת ההכרות הראשונית ביניהם, אך זה רק כדי לקבוע מי הבוס, ולרוב זה נשמע גרוע ממה שזה באמת.

תזונה: מזונו בטבע הם לרוב זרעים שאותם אוסף לתוך כיסי הלחיים גדולים ואלה עשויים להכיל חופן זרעים ואחר כך מעביר אותם האוגר אל מחסניו התת קרקעיים. בהיות האוגרים שוכנים בשדות פתוחים וגם באדמות חקלאיות, הם גורמים נזקים לדגן שמזרעיהם הם ניזונים.

כמו בתחום המגורים, גם שוק המזון לאוגרים עשיר למדי, החל מכופתיות בסיסיות למכרסמים, ועד מזון משובח ועשיר בתוספות. חשוב להקפיד שהמזון אכן טרי ושאינו מכיל מזונות חדים (כגון קליפות גרעינים), העלולים לפצוע את כיסי הלחיים, מערכת העיכול או הצינורות המובילים אליה. כנ''ל לגבי מזונות דביקים. המזון בשוק אמנם מתוכנן להכיל את הערכים התזונתיים, להם זקוק האוגר, אך מומלץ להוסיף ירקות טריים, פירות, גרעינים, זרעים, עשבים ולעיתים גם חרקים קטנים, אלא אם כן האוגר משלשל. מתן ירקות ופירות מעניק לאוגר מקור נוזלים נוסף. ניתן להוסיף קצת מזון ציפורים (דוחן) לאוגרים סיביריים או נקבות בהריון. האוגרים נוטים לאכול בשעות הערב, כהרגלם מהטבע, וכמו כן אין לדאוג אם הם אוכלים את צואתם - הדבר משמש לעיכול חוזר. שינויים במזון יש לבצע בהדרגה. חטיפים, כגון איצטרובל, שקדים, תפוחי אדמה מבושלים, אגוזים, לחם, דגני בוקר, צימוקים ותולעי קמח - יש לתת במנות קטנות כדי למנוע השמנה. יש להמנע משעועית ותפוחי אדמה לא מבושלים, בצל, נורית, שוקולד, שום, פלט ארנבונים (מכיל אנטיביוטיקה), מתיקה וטופי.

רבייה: בטבע הזכר והנקבה נפגשים רק למטרת הזדווגות, שבטרם התרחשותה ישנו טכס חיזור קצר, ובסופה הזכר עוזב את מחילת הנקבה. ההזדווגות מתרחשת לרוב כשעה לאחר רדת החשיכה. לקראת ההמלטה, הנקבה חופרת תא המלטה בעומק רב, המרופד בעשבים. לרוב ניתן להבחין באשכי הזכר או באבר הרבייה, אשר מאורך יותר בזכרים. אוגרים מגיעים לבגרותם המינית בגיל 50 ימים לערך. ההריון נמשך 16 ימים (הקצר ביותר במשפחת היונקים), ושגר ממוצע כולל 5-10 גורים. בטבע עונת הייחום היא רק בחורף, אך בשבי היא נמשכת לאורך כל השנה. הגורים נולדים עוורים וערומים (משקל של 2 גרם), אך עם שיניים ויכולת ציוץ. מרגע פקיחת עיניהם, הם מתחילים בחיפושים אחר המזון. נטישת גורים וקניבליזם נפוצים מאוד בהמלטה ראשונה, אך ההמלטות הבאות לרוב יעברו בשלום, בעיקר אם יספקו לאם שקט וחום. מומלץ לפני ההמלטה לנקות את הכלוב ולהכין מזון לשבוע לפחות. אין לגעת בגורים עד פקיחת עיניהם. מומלץ להוציא את האב מהכלוב, למרות שהוא יכול לעזור בגידול הגורים. יתכן כי הוא ילחיץ את האם ואף יזווגה 24 שעות לאחר ההמלטה, התקופה שלוקחת להתייחם מחדש, והמלטות מרובות יחלישו את האוגרת. מרגע הגעת הגורים לבגרות מינית, יש להוציאם מהכלוב ולהפריד ביניהם. הפגשת 2 אוגרים לצורך זווג יש לעשות זאת בסביבה נייטרלית, משמע כלוב חדש ונקי, בו מפוזר אוכל, למען יהיו האוגרים עסוקים באכילה ולא בריבים. באת ריבים יש להוציא את האוגר ה''חזק'' יותר, ולהחזירו לאחר יום, אז ישלוט בכלוב ריח האוגר ה''חלש'' יותר.

ביות: ביות האוגרים קל מאוד, אולם יש לזכור שכוחו של האוגר עומד לו בנשיכתו, היכולה לכאוב מאוד. לכן יש להרגיל את האוגר אליכם, לפני שתוכלו להוציאו בחופשיות מהכלוב. תחילה יש להכניס את היד לכלוב, לתת לאוגר להתרשם ממנה, לנסות וללטף אותו עוד כשהוא בכלוב, ולאפשר לו לטפס על היד כאשר ירגיש בנוח. בשלב השני יש להרימו ב-2 הידיים, ולתת לו לטייל מיד ליד. ישיבה תבטיח, שבמקרה של נפילת האוגר, דרכו לרצפה תהיה קצרה, ואף יתכן שייפול לחיקכם. אין להתנגד לו במידה והוא מתעקש לקפוץ, זהו מתכון לנשיכה, פשוט לאסוף אותו חזרה לאחר שנחת. עקב חוש הראיה העלוב של האוגרים, מומלץ לדבר אליהם לפני הרמתם כדי למנוע הפחדתם, ולא לטפל בהם אחרי מגע עם אוכל. בשני המקרים - תנשכו. אוגרים סורים קל להחזיק בגלל גודלם. אוגרים סיבירים לא מומלצים לילדים קטנים בגלל עדינותם.

בריאות: אוגר הוא אחד מבעלי החיים הפחות נוטים לחלות, ומחלותיהם אינן מדבקות לבני אדם. לאוגרים שיניים חותכות קדמיות, הצומחות כל הזמן, ושחיקתן אחת בשניה מונעת את פציעת הפה. פגיעה או שבירה של אחת השיניים עלולה לפגוע באיזון של שאר ה-3. במקרים כאלה יש לחתוך את השיניים אצל וטרינר, עד שיתאזנו. בעיה נוספת היא פגיעה בכיסי הלחיים על-ידי חפצים שנאגרים בהם. מלבד אלו, אוגרים עלולים לסבול מאלרגיות, פטריות, דלקת כליות, התקררויות, עצירות, שלשול, תת-תזונה וכן הלאה. באם הבחנת באחד מהסימפטומים הבאים, מומלץ להתייעץ עם וטרינר: דם בשתן, יציאות רכות מרובות, שתיה מרובה, גירוד מוגזם, השתנה מוגזמת, איבוד שיער, פגיעה בשווי המשקל, מחסור בצואה, צליעה, אף נוזל, עיניים עם הפרשות, גלד, שינה מרובה, אדישות, רעד, התעטשויות, איבוד משקל (בממוצע בין 130-180 גרם), גניחות.