זה התחיל כשקנו לי מתנה מיוחדת. אני זוכר אותה די במעורפל. הייתי בן 4 וההורים שלי חשבו מה יכול לשמח את ליבו של בנם הקטן, אם לא חבורה של כמה אפרוחים קטנים ולא מזיקים. מעין תחליף נושם וזז לדובי צעצוע. באותם ימים כנראה שהיה מקובל לגדל עופות בבתי מגורים כחיות מחמד (עובדה שמסבירה את התרנגול שגידל אחד השכנים שלנו שהיה נוהג לתקוף את כל מה שזז).

האידיליה הזו לא נמשכה זמן רב, ליתר דיוק היא ארכה בדיוק לילה לבן אחד שבו לא הפסיקו האפרוחים לצייץ, מה שגרם להוריי להבין כי לול עדיף להקים בקיבוץ ולא בדירה בעיר.

ב ''גן ריקי'' לעומת זאת, שמחו מאד על התרומה והאפרוחים הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהווי הילדים במשחקים בחצר. 

ואז הגיע החורף ועמו נעלמו האפרוחים. סיפרו לי שהם עברו דירה למקום נעים וחמים יותר באפריקה. חבל שהאמת הייתה שהם מתו מקור כי הסייעת ברוב חכמתה השאירה אותם  בטעות לילה אחד מחוץ לגן.
השלב הבא באבולוציה היה לקנות לנו תוכי שחוץ מלצווח כמו האפרוחים ולתקוף כל מה שזז, לא הגה יותר מידי הברות. עד מהרה הוא החליט שמשעמם לו ובהזדמנות הראשונה, ברח מן הכלוב ועף לו למקום שכולו טוב.
ההורים שלי הבינו שכנראה אין תקווה לגדל משהו שלא יזוז, ירעיש ויפריע אלא אם כן זו בובה שפועלת על בטריות ומשמיעה קול שמזכיר משהו גוסס.

זה לא ארך זמן רב עד שהבכי והתחינות הבלתי פוסקות שלי ושל אחי שכנעו אותם לקנות לנו ציפור מסוג חדש: זוג דרורים, זכר ונקבה.
הפעם הייתה זו עסקה לטווח ארוך, זוג הציפורים התאקלם בצורה נפלאה, לא הרעיש, לא לכלך, התנהג למופת והתחבב על המשפחה כולה.

זכורים לי לטובה הימים בהם הייתי חוזר מבית הספר, זורק את התיק הצידה, מתיישב מול הכלוב ובוהה בהם שעות, כאילו היו תכנית טבע בנשיונל ג'אוגרפיק. כל מה שהיה חסר היו כתוביות והסברים על הרגלי החיים של זוג דרורים בשבי.

ואז הגיע אותו יום טראגי וטראומתי, עת חזרתי עם אימי הביתה ואבי ואחי באו לקראתנו בפנים קודרות עם בשורת איוב: הנקבה מתה. וכמו בטלנובלה ספרדית רווית דרמות, הזכר נכנס לדיכאון קליני והפסיק לתפקד, עד שנכמרו רחמיהם של הוריי ובצר להם החזירו אותו לחנות ממנו קנו אותו.

מאותו יום והלאה, לא הוכנסו בעלי חיים הביתה, אלא אם כן הם חיו במים וקראו להם: דגים.
הטרנד החדש היה לקנות דגי זהב שהתחלפו בקצב שבו מחליפים גרביים. מיותר לציין כי שנאתי הגדולה לדגים לא ניחמה אותי על אובדן הציפורים ואף סיפקה את יצר הסדיזם של אחי שהיה נוהג לדחוף לי את אצבעות הידיים בכוח לאקווריום, כדי שאגע בדגים ואכנס להיסטריה.

עם השנים, כשהאקווריום הפך ליבש ממים ונותרו בו כמה אבנים כמצבות לזכר הדגים שאחי נהג להאכיל יותר מידי, הצטרפה אחותי למחאת הרצון לבעל חיים אוהב ומלטף.
מה לא עשינו? הכנו שלטים ותמונות של כלבים וחתולים ותלינו אותם בכל הבית. ישבנו שעות על גבי שעות וחזרנו על המנטרה: ''רוצים כלבים'', ''רוצים כלבים''.

דבר לא שבר את רוחם של הוריי שנותרו עיקשים בדעתם. בסופו של דבר, נאלצנו להסתפק בתוכי מדבר. זה היה  למעשה רובוט שיכל להזיז את הראש והכנפיים לצדדים והקליט כל דבר שנאמר לו, כולל מילים שהשתיקה יפה להן. כשהבטריות נגמרו, גם התחביב המלהיב עבר מן העולם.

מאז שעברתי לגור לבד, אני שואף לגדל כלב או חתול בהנחה שיסתדר עם הכלבה של השותף, לא יהרוס את הריהוט ויאלץ אותי לשלם לבעל הבית על נזקים. וכמובן, שבין לימודים, עבודה ושאר עיסוקים יהיה לי מספיק זמן לטפל בו כמו שצריך.

במחשבה שנייה, חוות נמלים או חלזונות בתוך קופסת נעליים מעולם לא הזיקו לאף אחד...